ורנר נ' הראל חברה לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

1.בתאריך 26.10.12 בהצטלבות הרחובות דרך למרחב – האתרוג בפרדס חנה, ארעה תאונת דרכים בין רכבו של התובע לבין רכבו של נתבע 2 (להלן: הנתבע") - מונית המבוטחת על ידי

נתבעת 1 (להלן: הנתבעת").

2.לטענת התובע, במהלך נסיעתו ישר, ממערב למזרח ברחוב דרך למרחב, הוא הבחין לפתע ברכב הנתבע אשר נסע במסלול הנגדי מולו, כשהוא פונה שמאלה לכיוון רחוב האתרוג (ר' שרטוט התובע על צילומי מקום התאונה – ת/1). לגרסתו, מיד כשהוא הבחין ברכב הנתבע נכנס אל תוך מסלול נסיעתו באופן המתואר לעיל, הוא ניסה לברוח אך לא הצליח למנוע את התנגשות הפינה השמאלית של רכבו בצדו הימני אחורי של רכב הנתבע.

3.בתשובה לשאלות נציג הנתבעת אישר התובע כי רכב הנתבע אכן נהדף לכיוון המדרכה. את העובדה שהוא נעצר בתוך הפניה אל רחוב האתרוג הסביר הוא בכך שהיה זה יום גשום, הכביש היה רטוב ורכבו של הנתבע "נגרר בהחלקה". את מיקום ההתנגשות עצמה, סימן התובע ב- X על הצילום ת/1. לשאלות כיצד הוא מסביר את העובדה ששני כלי הרכב ניזוקו באופן כה קשה, עד כדי הורדתם מהכביש בגין אבדן כללי, והאם אין בכך כדי ללמד על מהירות נסיעתו הגבוהה, השיב התובע בשלילה ואמר כי עובר להתנגשות הוא נסע במהירות של 30-40 קמ"ש. לטענת התובע מדובר בתאונה שארעה בשל אי מתן זכות קדימה מצד הנתבע.

4.הן בכתב ההגנה שהוגש מטעמו והן בעדותו בבית המשפט, טען הנתבע כי הוא אכן נסע במסלול הנגדי לכיוון נסיעת התובע ברח' דרך למרחב והחל לפנות שמאלה ואולם לגרסתו "התובע טס. סיימתי את הצומת, הוא פשוט רדף אחרי. אני לא יודע מה קרה לו... שאלתי אותו איך הוא הגיע אלי והוא אמר לי אני לא יודע". לשאלותי השיב הנתבע כי בעת שפנה שמאלה הוא לא הבחין ברכבו של התובע וכי להערכתו הוא נסע צמוד למכוניות שחנו באותה עת ברחוב. הנתבע כפר בטענת התובע לפיה הוא לא נתן לו זכות קדימה ואמר: "אני לא אשם בתאונה, אולי יש לי חלק אבל אני לא אשם".

9.לאחר ששמעתי את הצדדים, עיינתי בתצלומי מקום התאונה והנזקים שנגרמו לשני כלי הרכב, הגעתי לכלל מסקנה כי מדובר בתאונה שהאחריות להתרחשותה, רובצת הן על הנתבע והן על התובע.

כלל הראיות מצביעות על כך שהנתבע החל לפנות שמאלה כשהוא חוצה את מסלול נסיעת התובע, תוך הפרת חובתו ליתן זכות קדימה לתנועה בדרך החוצה, אלא שיחד עם זה, אף אם אין חולק על כך שזכות זו נתונה היתה לתובע, חלה גם עליו חובת זהירות כללית (מכח תקנה 21 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961), שלו הוא היה עומד בה (בנסיעה איטית יותר) אפשר שהיה מונע את התאונה, או לפחות מקטין את הנזקים שנגרמו כתוצאה ממנה.

10.הנני מקבלת, אם כן, את התביעה בחלקה, תוך הטלת 65% מהאחריות להתרחשותה על

הנתבע 1 - 35% על התובע.

11.באשר לגובה הנזק – לטענת נציג הנתבעת, שגה השמאי כשקבע את ערך הרכב במצבו שכן מדובר ברכב שמחיר המחירון ההתחלתי שלו אמנם עומד על סך של 10,200 ₪ ואולם הוא היה בעבר בבעלות חברה ואף ניזוק בתאונות קודמות (נ/4). לנוכח העובדה שלא הוצגו בפני ראיות כלשהי לבעלות קודמת של חברה ברכבו של התובע וגם/או לאופן חישוב ירידת ערכו (אם בכלל) בעקבות התאונות הקודמות בעברו ובהתחשב בכך שהנתבעת כבר שילמה לתובע פיצוי חלקי בסך 6,373.50 ₪ מתוך 10,200 ₪ (לאחר ניכוי ערך שרידי הרכב והוספת שכ"ט שמאי בסך 800 ש"ח), הנני מחייבת אותה ואת הנתבע, ביחד ולחוד, לשלם לתובע 65% מן היתרה העומדת על סך של 3,826 ₪.

התוצאה היא שהנתבעים ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, סכום של 2,487 ₪ בתוספת 400 ₪ הוצאות משפט, סה"כ 2,887₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל.

זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, בתוך 15 יום.

המזכירות תשלח את פסק הצדין לצדדים, בדואר רשום.

ניתן היום, כ"ד חשון תשע"ד, 28 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: